החלטה בתיק רת"ק 13757-07-12

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בעכו (כב' השופטת ז' [קאודרס] בנר) מיום 20.6.12 בת"ק 2948-04-09 שבו נדחתה תביעת המבקשים נגד המשיבה ( "פסק הדין").

עיינתי בבקשה ובנימוקיה והחלטתי לדחותה.

הרקע, בקיצור הנדרש הוא שבשנת 2008 רכש המבקש 1 (" המבקש") מוצרי חשמל מסניף המשיבה בכרמיאל, ובין היתר הוא רכש גם שואב אבק. זמן מה לאחר הרכישה פנה המבקש לסניף שממנו הוא רכש את שואב האבק וביקש לתקן תקלה שהתגלתה בו. על פי טענת המבקש, לאחר דין ודברים שהיה לו עם עובדי המשיבה במקום ולאחר שהוא יצא מן החנות, השיג אותו מנהל החנות ופנה אליו בדברים קשים, תוך שהוא צועק ומרים את קולו ומטיח במבקש מילים מעליבות ומשפילות (כך הטענה), והכול בנוכחות שני ילדיו של המבקש (המבקשים 2,3) ובנוכחות אנשים אחרים.

המבקש הגיש בשעתו תביעה לבית המשפט קמא אולם זו נדחתה בפסק דין שניתן ביום 31.10.11.

בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה בתיק רת"ק 48823-11-11 ( "הערעור הראשון") התקבלה, ובפסק דין שניתן ביום 9.2.12 הוחזר הדיון לבית המשפט קמא " על מנת שיכריע בשאלת קיום לשון הרע בהתבטאויות מנהל הנתבעת וזכאות המבקשים לפיצוי במידה וייקבע כי אכן יש בהתבטאויות אלה משום לשון הרע".

בדיון שהתקיים ביום 14.6.12 נשמעה עדותו של ספדי ולאחר מכן נתן בית המשפט קמא את פסק הדין.

בפסק הדין סקר בית המשפט קמא את הנסיבות שקדמו לאירוע שבו נאמרו על ידי מנהל חנות המשיבה הדברים שיוחסו לו על ידי המבקש, והוא קבע כי הוא נותן אמון מלא בעדות עובדי המשיבה וכי חילופי הדברים הקשים נגרמו בין השאר עקב התלהמותו והתפרצויות הכעס של המבקש כלפיהם. הוא הוסיף וקבע כי מעדותו של העד מטעם המבקש התקבל הרושם שהתנהלותו הכעוסה של המבקש הייתה ככל הנראה הגורם לתגובות הנזעמות מצד עובדי המשיבה, וכי בנסיבות אלה אין מקום לקבוע כי נגרמה פגיעה בשמו הטוב של המבקש.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, בעקבות פסק הדין בערעור הראשון, שלא התקיימו יסודות עילת לשון הרע בהתבטאויותיו של מנהל המשיבה, וכדבריו " שוכנעתי באופן מוחלט כי מנהל הנתבעת לא אמר ולו מילה אחת שיש בה משום לשון הרע". עוד ציין בית המשפט קמא על יסוד עדויות מנהל המשיבה כי המבקש הוא זה שהתבטא באופן בוטה כלפי עובד המשיבה.

בבקשה הנוכחית טוען המבקש כי בית המשפט קמא טעה כאשר - בניגוד לנטען בפניו על ידי המבקש - הוא  זימן את ספדי למתן עדות נוספת. לטענתו לא היה מקום לעשות כן, הדבר לא היה נחוץ ופסק הדין בערעור הראשון כלל מסקנות המייתרות את הצורך בשמיעת עדות נוספת כלשהי.

טענות נוספות של המבקש הן שהתבטאויותיו של מנהל המשיבה הן לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (" החוק"), כי הפרת האיסור לפי החוק כמוה כעוולה וכי סעיף 7א(ב) מאפשר לבית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, והיה על בית המשפט קמא לפסוק לו את הסכום שנתבע בתביעה, אשר משיקולי אגרה שהועמד על  25,000 ש"ח.

המבקש גם הרחיב את יריעת טענותיו וביקש להראות כי עדויות שהובאו מטעם המשיבה הן בדיון הראשון (קודם למתן פסק הדין בערעור) והן בדיון האחר לוקות בסתירות, ולא היה מקום לקבל את הגרסה שהעלו עובדי המשיבה בתמיכה להגנתה.

טענת המבקש שלא היה מקום לזמן את ספדי לעדות נוספת אינה יכולה לשמש לו בסיס לבקשה זו, משני טעמים. האחד, הוראת סעיף 1(5) לצו בתי המשפט [סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור] תשס"ט-2009 קובעת כי לא תינתן רשות ערעור על החלטתה שעניינה בין השאר הזמנת עדים, סדר שמיעת העדים ושאלות המוצגות לעדים. הוראה זו השוללת אפשרות ערעור על החלטות מעין אלה, יכולה לשמש בסיס גם לדחיית טענתו זו של המבקש. הטעם השני הוא נעוץ בהוראות סעיף 62 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב] תשמ"ד-1984 שלפיהן:

"(א) בית משפט לתביעות קטנות יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא היתה קבילה בבית משפט אחר; אין בהוראה זו כדי לגרוע מדיני חסינות עדים וראיות חסויות.

(ב)  בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי דין שהתקין שר המשפטים לענין סימן זה, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה".

כשהחליט בית המשפט קמא, בעקבות פסק הדין בערעור הראשון, להוסיף ולשמוע את עדותו של ספדי בעניין שעליו הורתה ערכאת הערעור, לא ניתן למצוא בכך דופי, וסיכומו של דבר הוא שיש לדחות טענה זו של המבקש.

טענה אחרת של המבקש היא כי בגרסתה העובדתית של המשיבה קיימות סתירות אשר בעטיין לא יכולה היה בית המשפט קמא לקבל גרסה זו ולהעדיפה על גרסתו. על אף היריעה הנרחבת של הטענות בעניין זה (המחזיקות מעל שלושים סעיפים המתפרשים על יותר משלושה עמודים) איני יכול לקבל את הטענה ואני דוחה אותה.

בטענותיו בעניין זה טחן המבקש עד דק את העדויות שנשמעו בבית משפט קמא והוא ביקש בדרך זו לשכנעני שאגיע למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה בית משפט קמא, הן בפסק הדין הראשון שהוא נתן ביום 31.10.11, והן בפסק הדין שעליו נסבה הבקשה. אלא שמושכלות ראשונים הם שערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי פ"ד נב(2) 582) ואם לגבי הערכאות הרגילות כך אזי על אחת כמה וכמה כשמדובר בבית המשפט לתביעות קטנות אשר ההליכים בו " נועדו לפתרון סכסוכים בגובה כספי נמוך, ועל כן נקבעו לו כללים מיוחדים של גמישות הן בנושא הראיות והן בסדרי הדין" (רע"א 4122/06 מעוז נ' יעקב (טרם פורסם, 17.1.07)).

הרבה מעבר לדרוש אוסיף, כי טענות המבקש ניתן לקבל את הרושם שיש ממש במסקנתו של בית המשפט קמא שהמבקש מעצים את החומרה שיש לייחס להתרחשויות שהביאו אותו להגיש את התביעה, ואף להמשיך בניהולה למרות יוזמת הפשרה שבה נקט בית המשפט קמא, ואשר התקבלה על דעתה של המשיבה. בקשר לכך אצביע, בין יתר הדברים, על טענתו של המבקש (בסעיף 84 של הבקשה) עת הוא מפנה למכתבה של המשיבה אליו בעקבות האירוע, ומבקש ללמוד מתוכנו כי כל דבריו בקשר לאירוע הם אמת ואילו גרסת עובדי המשיבה בשקר יסודה. עיינתי במכתב ולא מצאתי בו את מה שמצא בו המבקש, ואני קרוב לומר שהמסקנה הראויה היא הפוכה מזו שהמבקש רואה במכתב. המכתב, נספח ה' לכתב התביעה, הוא מכתב התנצלות ששלחה המשיבה למבקש ונאמר בו כי היא מייחסת חשיבות רבה לתלונות של לקוחותיה, ועושה הכול כדי למנוע אותן. חשיבותו של מכתב זה, והיותו ראוי, הם דברים המסתברים מאליהם אולם מכאן ועד למסקנות שמסיק ממנו המבקש עוד ארוכה הדרך עד מאוד.

נותרה, אפוא, השאלה שהועמדה לדיון בפסק הדין בערעור הראשון והיא האם היה בהתבטאויות מנהל החנות משום לשון הרע.